החלטה בתיק רע"א 4375-08-12

1.                 לפניי בקשת רשות ערעור "דחופה" על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) בת"א 38568-07-12, שניתנה ביום 26.7.2012. בהחלטה זו דחה בית משפט השלום בקשה לצו מניעה זמני שהגיש המבקש. צו המניעה הזמני שהתבקש  - הוא צו "האוסר על המשיבים ו/או מי מהם ו/או מי מטעמם למנוע מהמבקש בכל דרך, במעמדו כדייר מוגן, לעשות שימוש בשטח הסככות (החלק הראשון של המוסך), והמקרקעין המצויים בכניסה לירושלים בתחילת הכביש המוביל לכפר ליפתה". 

רקע

2.                 כפי שכבר ניתן היה להבין, התובענה המתנהלת בבית משפט שלום, והבקשה לצו זמני שהוגשה בגדרה, הן בדבר שימוש והחזקה במקרקעין. מדובר במקרקעין בשטח של 120 מ"ר, שעליהם "סככת עבודה". מקרקעין אלו שימשו בעבר חלק ממוסך אותו החזיקו והפעילו לפי הנטען, המבקש והוריו המנוחים משך תקופה של עשרות שנים. זאת, מכוח חוזה שכירות מוגנת. המשיבות הן יורשות של המשכירים לפי אותו חוזה. בשנת 1998 הגישו המשיבות נגד המבקש ואמו המנוחה תביעת פינוי לבית משפט השלום בירושלים בת"א 6137/98. באותה תביעה נטען, בין היתר, שהמבקש ואמו בנו תוספות בנייה למוסך ללא היתר ובניגוד לחוזה השכירות המוגנת, ומשכך קמה נגדם עילת פינוי ונדרש סילוק ידם מן המוסך ומתוספת הבניה. בפסק דין מיום 17.9.2002 (כב' השופט נ' סולברג), שניתן באותו תיק בהסכמת הצדדים, נקבע (בין היתר) ש"הנתבעים יסלקו את ידם מן הנכס נשוא התביעה (המוסך וסביבתו)". עוד נקבע בפסק הדין, שהפינוי יהיה כפוף לפיצוי שישולם למבקש ואמו המנוחה לפי הערכת שמאי.   

3.                 בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום עתר המבקש לסעד כספי וכן לצו מניעה קבוע, שיאסור על המשיבים למנוע ממנו לעשות שימוש בסככה. הצו הקבוע המבוקש בתביעה הוא, כאמור, הסעד הזמני שהתבקש. הטענה העיקרית בתביעה התלויה ועומדת לפני בית משפט השלום היא, שסילוק היד לפי פסק הדין הנ"ל מיום 17.9.2002 אינו מתייחס ל"סככת העבודה". לפי הנטען, המוסך היה מורכב משני חלקים. החלק הראשון - הוא חלק הבנוי מתחת לתחנת הדלק "סונול הבירה" שבשדרות ויצמן 1 בירושלים, שהמשיבות הן חלק מחוכריה. חלק זה היה המושכר לפי חוזה השכירות המוגנת. שטחו של חלק זה הוא כ-78 מ"ר (מסומן A בתרשים שצורף כנספח ז'). החלק השני - הוא סככת העבודה הנ"ל, שהיא במוקד הסכסוך (מסומנת B באותו תרשים). לטענת המבקש, הסככה נבנתה כולה על-ידו ועל-ידי הוריו המנוחים על שטח שלמשיבים אין זכויות בו והפינוי לפי פסק הדין משנת 2002 מתייחס על כן ולפי הטענה רק לחלק הראשון. המשיבות מחזיקות בעמדה מנוגדת, ולפיה פסק הדין מתייחס למוסך כולו - כחטיבה אחת. מחלוקת זו הביאה לחיכוכים בשטח בין הצדדים. המבקש, לדבריו, ביצע שיפוצים בסככה על מנת שניתן יהיה להשתמש בה כבעבר. אולם, המשיבות לא השלימו עם מצב דברים זה בשטח, ובעזרת משטרת ישראל, נעשו עבודות הריסה של הסככה ונמנע מן המבקש להתקרב למקום. המבקש עתר, בהמשך לכך, לבית משפט השלום לקבלת צו מניעה זמני, כאמור.    

החלטתו של בית משפט קמא

4.                 לאחר שקיים דיון במעמד שני הצדדים, שבמסגרתו נחקרו המצהירים, דחה בית משפט קמא את הבקשה לסעד זמני בהחלטה מפורטת ומנומקת. בית משפט קמא קבע, כי מן הראיות שהוצגו לפניו לא עולה, כטענת המבקש, שהמוסך היה מחולק מלכתחילה לשני חלקים, שרק ביחס לאחד מהם ניתן צו פינוי. בית משפט קמא הוסיף, שלמרות האמור בפסקי הדין שהוצגו לו (פסק הדין הנ"ל ופסק דין נוסף שניתן באותו הליך לפני כן), המבקש לא עשה מאומה כדי לשנות מן האמור בפסקי דין אלה או להבהירם. בית משפט קמא קבע עוד, שהמבקש לא הביא בדל ראיה לתמיכה בטענתו לפיה הוא החזיק בסככה גם לאחר פסקי הדין שניתנו בת"א 6137/98 ולאורך כל הזמן. בית משפט קמא ציין, שמן הראיות שבאו לפניו הוא למד שעם כניסתם של המבקש ובנו למקרקעין לביצוע העבודות פעלו המשיבות מייד להוצאתם מהשטח. בית המשפט הסתמך בהחלטתו גם על הסכם השכירות המוגנת, שממנו הוא למד שלאבי המבקש הושכר רק חדר אחד, וכי כל תוספת או שינוי שייעשו במושכר ייחשבו כרכושו של המשכיר, כך שאין לומר שהסככה שנבנתה או חלקים אחרים שנבנו שייכים למבקש. בית משפט קמא קבע, שבנסיבות אלה, בטרם המבקש הוכיח זכויות בנכס, לא ראוי לאפשר למבקש צו לעשות בנכס שימוש ולו בשטח הסככה. בית משפט קמא הוסיף, שלאור פסקי הדין לפינוי שניתנו נגד המבקש, והפיצוי שהמשיבות שילמו לו לפי פסק הדין הנ"ל מיום 17.9.2002 ,נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבות. כמו כן, קבע בית משפט קמא, שהמבקש לא פעל בניקיון כפיים ושהבקשה לסעד זמני הוגשה בשיהוי. הבקשה לסעד זמני נדחתה אפוא, והמבקש חוייב בהוצאות בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. על החלטה זו משיג המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי.  

בקשת רשות הערעור 

5.                 בבקשת רשות הערעור תוקף המבקש את מרבית ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. המבקש טוען, שבית משפט קמא שגה כאשר לא עשה הבחנה בין שני חלקי המוסך וראה בשטח הסככה כתוספת בניה במושכר. זאת - בניגוד לראיות. בהמשך לכך, חוזר המבקש על טענתו לפיה פסק הדין שניתן ביום 17.9.2002 התייחס רק לחלק הבנוי מתחת לתחנת הדלק (החלק הראשון) ולא לסככה (החלק השני). המבקש מוסיף וטוען, שבית משפט קמא התעלם מהצהרותיו שלו ושל בנו לפיהן הם החזיקו בסככה וניהלו משך שנים תביעה בקשר עם נזקים שנגרמו לסככה נגד העירייה, כאשר עם קבלת הפיצויים לפי פסק דין שניתן לטובתם הם החלו בשיפוצים. עוד הוא טוען, שלמשיבות אין כל זכות בסככה, וכי הן לכל היותר בעלים בחלק הבנוי מתחת לתחנת הדלק (החלק הראשון). המבקש גם מביע תמיהה על מסקנתו של בית משפט קמא לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות חרף הודאתן הנטענת בכך, שאין להן זכויות בשטח בו נבנתה הסככה ובכך שהסככה נבנתה לפני עשרות שנים על-ידי אביו המנוח של המבקש. המבקש מלין גם על קביעותיו של בית משפט קמא בדבר חוסר ניקיון הכפיים וההשתהות בהגשת התביעה. לבסוף מבקש המבקש לערער על סכום ההוצאות המופרז שנפסק נגדו, לטענתו, וכנגד תוספת המע"מ להוצאות שהיא, לפי הנטען, בניגוד לדין.

דיון והכרעה

6.                 לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתיק בית המשפט השלום, ונתתי את דעתי לטענותיו של המבקש, מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. 

7.                 נקודת המוצא בדיוננו זה היא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים. שיקול הדעת של הערכאה המבררת בנדון הוא רחב, וההתערבות בו מוגבלת למקרים חריגים (ראו למשל, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (לא פורסם, 4.5.2011)). מקרה זה אינו מאותם מקרים חריגים. אסביר: 

8.                 במישור סיכויי התביעה, הכרעתו של בית משפט קמא מושתתת על שלושה אדנים עיקריים. האדן האחד הוא, מסקנתו של בית משפט קמא בדבר פרשנות פסקי הדין, שניתנו בעניינם של הצדדים. בעניין זה בית משפט השלום הגיע, כאמור, למסקנה לכאורית לפיה הפינוי לפי פסקי הדין התייחס למוסך בכללותו - כלומר גם לסככה (החלק השני) וגם לחלק הבנוי מתחת לתחנת הדלק (החלק הראשון). האדן השני הוא, קביעותיו של בית משפט קמא בדבר הזכויות הלכאוריות בסככה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, שלא הוכחה זכות לכאורית של המבקש במקרקעי הסככה. משמעות קביעות אלה היא, שקיים קושי, בשלב זה ובכל הנוגע לסעד הזמני המבוקש, בעילת התביעה הלכאורית של המבקש ככל שהיא נסמכת על זכות מהותית להחזיק בסככה (מכוח דיירות מוגנת). האדן השלישי הוא, קביעותיו של בית משפט קמא, שעניינן בהיעדר הוכחה לכאורית של טענת ההחזקה ארוכת השנים של המבקש בסככה לפני הגשת התביעה. קביעות אלה, משמען קושי בעילת התביעה של המבקש, בשלב זה ובכל הנוגע לסעד הזמני המבוקש (ראו למשל, רע"א 6998/11 ג'וליאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה (לא פורסם, 22.7.2012)).

9.                 כמו-כן, קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא נומקו בפירוט ועוגנו בחומר הראיות שעמד לפניו, תוך התייחסות לטענותיו של המבקש בנדון. שיקול דעתו של בית משפט קמא הוא רחב, כאמור, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה מתן רשות ערעור בכל הנוגע לקביעות אלה, שהן רובן ככולן ברמה העובדתית.

10.            נשוב ונפרט: ביחס להגדרת שטח הפינוי לפי פסק הדין מיום 17.9.2002 תמך בית משפט קמא את קביעותיו הלכאוריות, בכך שבפסק הדין נקבע שהמבקש יסלק את ידו "מהנכס נשוא התביעה (המוסך וסביבתו)". כלומר, לא הוחרג חלק כלשהו של המוסך מהצו לסילוק יד (ראו גם נספח ו' לתגובת המשיבים בבית משפט קמא). בית משפט קמא סמך את מסקנתו, בהקשר זה, גם על פסק הדין מיום 19.7.1999, שלא עולה ממנו ההפרדה לה טוען המבקש בין חלקי המוסך. בית משפט קמא לא התעלם גם מטענתו של המבקש המבוססת על האמור בשורות 16-13 להסכמת הצדדים בפסק הדין מיום 17.9.2002, אשר עליה - בעיקר - נסמך המבקש בבקשת רשות הערעור. באותן שורות נכתב, בין היתר, שאין בהסכמות הצדדים שנכתבו בפרוטוקול "כדי לפגוע בזכויות הנתבעים בכל הקשור לסככה ולשטח הקרקע החיצוני ולמוניטין של המוסך". המבקש טוען על בסיס קביעות אלה, שהפינוי לפי פסק הדין אינו נוגע לסככה. בית משפט קמא דחה טענה זו ועמדה זו מקובלת עליי במובן זה שאין בה עילה לרשות ערעור. בית המשפט התייחס להקשר בו נכתבו דברים אלה, ומסקנתו הייתה, שכוונת הדבר הייתה, שהיעדר הוויתור על זכויות בקשר לסככה היה רק בנוגע לנזקים נטענים שנגרמו למוסך במישור הנזיקי, ולא התייחס לזכויות קנייניות. לגבי מסקנות מנומקות אלה של בית משפט קמא, שיש להן עיגון במסמכים, לא קמה כאמור עילה למתן רשות ערעור. הוא הדין לגבי מסקנותיו של בית משפט קמא בנוגע להיעדר זכות לכאורית בסככה. בית משפט קמא הפנה בהקשר זה להסכם השכירות המוגנת, שלפיו לאביו של המבקש הושכר רק חדר אחד, ולסעיף 9 להסכם, שקבע ש"כל תוספת או שינוי שיעשו במושכר יחשבו של רכושו של המשכיר". המבקש גם לא הצביע על מסמך אחר כלשהו המבסס זכות לכאורית במקרקעין. המבקש טוען אמנם בבקשה, שהוא בעל זכות דיירות מוגנת בסככה, אך מנגד הוא עצמו טוען, שהסכם השכירות המוגנת כולל רק את החלק הבנוי מתחת לתחנת הדלק (החלק הראשון) ולא את הסככה (החלק השני) (סעיף 3 לתצהיר). מסמך אחר המקנה למבקש זכויות במקרקעין לא הוצג על-ידי המבקש, כאמור. גם לגבי קביעות אלה של בית משפט קמא לא קמה אפוא עילת רשות ערעור.

11.            נוסיף ונציין את קביעותיו הלכאוריות של בית משפט קמא לעניין ההחזקה במקרקעין. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כאמור, שהמבקש לא הביא בדל ראיה להחזקה הנטענת בנכס - החזקה שלפי טענת המבקש הייתה לאורך כל הזמן לרבות בתקופה שלאחר פסק הדין בדבר הפינוי. בית משפט שמע ראיות בעניין זה כאשר נחקרו המצהירים על תצהיריהם. בית משפט קמא העדיף, בהקשר זה, את עמדתן של המשיבות, אשר טענו להחזקה בשטח הסככה מאז שהיא התקבלה מידי המבקש בשנת 2002; ולכך שעם פלישתו של המבקש לנכס הן פנו למשטרת ישראל ונעזרו בה לסילוק הפולש והריסת הבנייה הבלתי חוקית. בית משפט קמא מצא תימוכין לעמדת המשיבות גם בתצהיריהם של המבקש ובנו, שטענו שלפני כחודשיים הם ביצעו שיפוצים במוסך כדי שניתן יהיה להשתמש בו כבעבר. בית משפט קמא התייחס גם לטענתו של המבקש, עליה הוא חוזר בבקשת רשות הערעור, ולפיה לפני כשנה הוא ובנו חיזקו קיר המפריד בין חלקי המוסך, וקבע שגם במקרה זה המשיבות פעלו מייד לסילוקם של המבקש ובנו מהשטח, ומכאן שאין בעניין זה כדי ללמד על החזקה במקום לאורך כל הדרך של המבקש ובנו. מדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא לאחר התרשמותו מהעדים באופן בלתי אמצעי, ובטענותיו של המבקש אין כדי להקים עילה למתן רשות ערעור לגבי קביעות אלה.   

12.            עד כאן עסקנו בטענותיו של המבקש התוקפות את החלטתו של בית משפט קמא במישור סיכויי התביעה. אולם אפילו קודם לכך, דומה שדי בשיקולי מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית בקשת רשות הערעור. המבקש טוען בעצמו, שהמוסך לא פעל בשנים האחרונות (סעיף 5 לתצהיר), ומכאן שהוא לא שימש לפרנסתו. המבקש גם לא הצביע על נזק בלתי הפיך כלשהו אחר, שייגרם לו מאי מתן הצו, למעט הצהרה כללית וסתמית ל"נזק רב" או לאובדן רווחים בסכום שצויין (בתצהירים בבית משפט השלום) בלא פירוט או הסבר. זאת ועוד: למעשה, בקשת המבקש לצו מניעה זמני היא בקשה לצו עשה זמני בכסות של בקשה לצו מניעה. הצו המבוקש הוא צו המשנה את המצב הקיים, וצו מעין זה ניתן רק במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם (ראו למשל, ע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (לא פורסם, 13.12.2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית 520 (2009)). על כל אלו יש להוסיף את קביעת בית משפט קמא, בדבר האינטרס של המשיבות, אשר שילמו למבקש כספים עבור הפינוי ואחוזות בפסק דין, שלכאורה תומך בעמדתן. גם שיקולי מאזן הנוחות אינם מצדיקים אפוא מתן רשות ערעור והם תומכים במסקנתו של בית משפט השלום.   

13.            לבסוף יצוין, שטענותיו של המבקש בנוגע להוצאות שהושתו עליו ודאי שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וממילא סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 קובע שלא תינתן רשות ערעור בעניין זה.

14.            אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

    המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.